מזל טוב, נולד לי נכד עם תסמונת דאון,

(פרופסור ראובן פויירשטיין 1989)
בשלהי שנת 1989, שעות ספורות לאחר הולדת נכדו הראשון, הגיע פרופסור ראובן פויירשטיין כרגיל להרצות בפני תלמידיו באוניברסיטת בר אילן, "מגיע לי מזל טוב" הוא בישר להם, "הלילה נולד לי נכד עם תסמונת דאון"

"אני לא אשכח לעולם", אומר פויירשטיין, "את שיחת הטלפון מבני רפי, שהודיע לי כי התינוק סובל מתסמונת דאון. עשיתי חשבון נפש נוקב, ושאלתי את עצמי שוב ושוב, את אותה שאלה: במשך חמישים השנה האחרונות, אני מפיח תקווה בלב הורים לילדים עם תסמונת דאון, האם תהיה בי אותה אופטימיות גם כשאני הפגוע והמעורב בדבר? האם בשעה שאתנסה אני עצמי במצב החדש, אוכל עדיין במה שהאמנתי ולימדתי אחרים להאמין?

ביום שלישי האחרון, ילד בן שבע בשם יוחנן, הסובל מתסמונת דאון, נכנס לחדרו של פרופסור פויירשטיין ונרתע לאחור בבהלה למראה כל האנשים הלא מוכרים שראה שם. חסר מנוחה ומוטרד הוא נצמד לקירות, לשונו הגדולה משתרבבת, עיניו מפלבלות, לא מוצא ניחומים גם בקולה המרגיע של אמו ומסרב לשבת. פרופסור פויירשטיין, בעל הזקן הלבן וכובע הברט הישוב מאחורי מכתבה גדולה, פנה אליו בקול מרגיע ומזמין: "יוחנן, בוא שב לידי". בחוסר רצון הוא מתיישב לבסוף, מרכז את מבטו בנקודה בלתי נראית בחלל, גבוה מעל ראשו של הקשיש הישוב מולו, מניע את ראשו וגופו ללא הפסק בחוסר המנוחה האופייני לילדי תסמונת דאון, ממלמל הברות חסרות פשר, וממשיך לשרבב את לשונו.

פויירשטיין מגיש לו לוח עץ עם צרות גיאומטריות שונות ויוחנן מביט בלוח, מצליח להחזיר את הצורות למקומן ומחזיר את מבטו לאותה נקודה שבחר בחלל החדר. כולם מוחאים כפיים. "יוחנן", מבקש ממנו פויירשטיין, "עכשיו תספור בבקשה מאחת עד עשר". הילד מהסס, מטלטל את ראשו ביתר מהירות מצד לצד, ומתחיל לספור בקול מלעלע מאחת עד עשר. אמו של יוחנן עומדת בצד, מלווה בשפתיה ללא קול, כל מספר שבנה מוציא מפיו. "כל הכבוד יוחנן, ועכשיו אני רוצה שתספור אחורה, מעשר עד אחת". האם מביטה בדאגה בקלינאית התקשורת של בנה ולוחשת לה: "הוא מעולם לא עשה את זה". יוחנן מהסס והאיש מולו מנסה לעזור לו: "עשר..." "ת...שע", אומר יוחנן, "שמו...נה, שש...". "כמעט", אומר לו האיש, "תנסה שוב, שמונה..." "ש...בע", ממשיך יוחנן, "שש, ח...מש, אר...בע, ש...לוש, שתיים, א...חד...". "יופי יוחנן", מחייך אליו הקשיש, מפשפש במגרותיו העמוסות לעייפה, שולה סוכריה ומגיש אותה ליוחנן.

יוחנן נוטל את הסוכריה ובפעם הראשונה מאז נכנס לחדר, הוא מביט ישירות בקשיש היושב מולו. אמו של יוחנן מביטה גם היא בקשיש, וממלמלת: "זו פעם ראשונה שהוא עושה את זה...". "היה לי ברור לגמרי שיוחנן יצליח", הוא אומר לה, "יש עוד משימות רבות שהוא מסוגל להם, העיקר זה לעבוד ולא לוותר".

כובע ברט נצחי על ראשו, זקן עשוי למשעי. את העיניים החודרות מעטרים קמטי השנים. לכל מקום שהוא פונה, כל מטופליו, אנשים וילדים כאחד, בוגרי קורס טיס לצד אוטיסטים בדרגות פגיעה שונות, וגם הורים, מורים ועובדים, מביטים בו באותו סוג מבט שלא ראיתם מעולם. שילוב נדיר ששמור רק לאותם יחידי סגולה הנערצים על כל מי שבא עימם במגע. אנשים שמודים עליהם כי לאחר שפגשו אותו חייהם השתנו לעיתים לבלי הכר. בעיניהם שוררת ערבוביה שלא תיאמן של יראת כבוד, הערצה, ואהבה לחתן פרס ישראל, הפרופסור לפסיכולוגיה, ראובן פויירשטיין בן השמונים ושבע. אלפי אנשים חייבים את חייהם לפרופסור פויירשטיין, כבר שישים שנה, מאותם ילדים ניצולי שואה בהם טיפל בסוף שנות הארבעים, ועד לשילובם המוצלח של חיילים יוצאי אתיופיה בצה"ל כיום. "הוא הציל את חיי", מודה אימו של יוחנן, אסירת תודה לעד, כשהיא מביטה בו, "פשוט הציל את חיי. אנחנו מגיעים מארגנטינה עם יוחנן כבר שש שנים ברציפות, ונמצאים כאן במשך חודשיים בכל שנה לטיפולים אצל פרופסור פויירשטיין".

"הוא גאון", אומרת ברצינות גמורה ענת כגן, העובדת כבר כעשרים שנה לצידו של הפרופסור פויירשטיין, "הוא הקדים בשלושים שנה את זמנו. אבל אם היה מעז להגיד את מה שהאמין בו אז, כי מוחו של האדם יכול לשנות את עצמו, היו מכריזים עליו כעל משוגע. אז הוא טיפל באלפי אנשים שהמערכת ויתרה עליהם, לא טרח להאבק באקדמיה שהתנגדה לו כל השנים והקים את המקום הזה".

המקום הזה הוא המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, מיסודו של הפרופסור ראובן פויירשטיין. המרכז בישראל מעסיק כ-160 אנשי צוות ועובדים, מטפל במגוון רחב מאוד של אוכלוסיות: ילדים עם צרכים מיוחדים, אוטיזם, ילדי תסמונת דאון ותסמונות שונות, ילדים ובוגרים עיוורים, אנשים בעלי שונות תרבותית, מחוננים, פגועי ראש ופגועי נפש ואוכלוסיית גיל הזהב. למרכז קליניקות טיפוליות המעניקות מגוון רחב של שירותים הכוללים הכשרות צוותי הוראה וצוותים טיפוליים ופרא-רפואיים, במרכזים מורשים ב-40 מדינות כל רחבי העולם. המרכז פיתח ויישם תכניות התערבות המבוססות על תיאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבית המבנית של המוח, אותה חשף פוירשטיין כבר לפני למעלה מ-50 שנה.

העלאת ההישגים באמצעות שיטותיו של פרופ' פוירשטיין, מתמקדות בקידום פוטנציאל החשיבה והלמידה, תוך שימת דגש על מיומנויות רבות, המכוונות לתלמידים עם צרכים מיוחדים ולבעלי שונות תרבותית, ומיושמות גם על אוכלוסיות תלמידים מצליחות. "אנו מאמינים ביכולתו הבסיסית של כל אדם ללמוד ולהשתנות, אם יקבל את העזרה והתיווך המתאימים לו", אומר פרופסור סטיבן גרוס, האחראי על הילדים הרבים המגיעים מחו"ל לטיפול במרכז, "מעבר למגבלות הגנטיות, הפיזיות והפסיכולוגיות שלו. אנו רואים את עיקר תפקידנו בקליניקה, באיתור היכולת לשינוי, ובזיהוי האמצעים שיאפשרו לממש את יכולתו של הילד ללמוד ולהתקדם במידה המרבית". "פשוט לא לוותר על אף אחד", אומר פרופסור פויירשטיין, "זה המוטו שלי, אני מאמין שכל אחד יכול להשתנות. היום כבר הוכח כי התערבות קוגניטיבית אינטנסיבית, משנה לטובה תפקודים של המוח. עם טיפול נכון, גם הילדים הללו יכולים להשתלב בחברה ולא לגמור במוסד, אבל מדובר בעבודה קשה. לטעמי אין ילדים חריגים, ישנם רק ילדים או מבוגרים הזקוקים מי יותר ומי פחות לעזרה בתיווך של מבוגר".

בקומה הראשונה של המרכז נמצאים חדריהם של קלינאיות התקשורת. ילדי תסמונת דאון ובעיות אוטיזם אחרות, ממתינים לתורם ולשדרוגם החברתי. בקומה השניה שוכב נער כבן 14 על הרצפה, בהונו תקועה בפיו וריר נוזל על סנטרו. שני מטפלים מנסים לשכנע אותו לקום. הוא מסרב. לאחר דקות ארוכות וכוס תה כשוחד, הוא נעתר והם תומכים בו בדרך לחדרה של המטפלת שלו. בקומה השלישית נמצא בית הספר פויירשטיין, מהומת אלוהים שוררת שם, אבל אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, הוא בטח נמצא גם שם.
-
"מגיעים לכאן פעמים רבות גם אנשים, שהמערכת הרפואית פעמים רבות איבדה כל תקווה לגביהם", אומרת עידית חריף, מנהלת מחלקת פגועי הראש במרכז. בגיל 27, בעת שירותו בסיירת אגוז, נפגע ערן קשה בתאונת דרכים. הרובה שהחזיק בין ברכיו, חדר לעינו ופגע במוחו. ערן שכב מחוסר הכרה למשך תקופה של 3 חודשים, ולאחר שמצבו יוצב, הוא הועבר לשיקום בבית החולים לוינשטיין. בכתב השחרור שלו צוין כי הוא סובל מפגיעות קוגניטיביות, מוטוריות ושפתיות קשות, ונדרש לסיוע ועזרה בכל הפעילויות לאורך שעות היום. שנתיים לאחר הפציעה הקשה, הגיע ערן אל היחידה במכון פוירשטיין, מרותק לכסא גלגלים. בעיותיו העיקריות כללו ירידה משמעותית ביכולות הקוגניטיביות, חוסר יכולת להפיק קול, Dysarthia (חולשה בשרירים הקשורים לדיבור), אפזיה (פגיעה ביכולות השפתיות ובכלל זה דיבור והבנה), קריאה, כתיבה, ראיה מוגבלת כתוצאה מאובדן עין, ואפילפסיה פוסט טראומטית. ערן סבל באותה עת גם מדיכאון נפשי עמוק, הוא היה יושב במשך שעות מכונס בעצמו, גופו רפוי ונמנע מקשר עין עם אחרים. ערן התקשה בהשמעה של צליל וטווח הקשב שלו היה מאוד מצומצם. אחרי 10 דקות של תרגולים במכון היה מתעייף ונרדם. בכדי לשמור על תשומת ליבו היה צורך לשנות גירויים בסביבתו. סמוך להגעתו החל ערן להשמיע מידי פעם צווחות ספונטניות, ולאחר כבערך שישה חודשים החל לשבת זקוף ולתור אחר קשר עין. יכולתו להתרכז גברה וכעת כבר יכל לעבוד לפרקי זמן של 20 דקות. רמת הקשב שלו צמחה בצורה מרשימה וכיום הוא מסוגל ללמוד או להתמיד במשימה לפרקי זמן ארוכים, מעבר ל 45 דקות. הוא מסוגל גם להביע עצמו במשפטים קצרים, ואוצר המילים שלו כולל כבר עשרות מילים "אני עדיין מתרגשת מהזיכרון של אותו יום לפני מספר חודשים", אומרת חריף, "כאשר צעד ערן את צעדיו הראשונים במסדרון, מלווה בכל הצוות המקצועי, לקראת פגישה עם פרופ' פוירשטיין. הפרופסור קרא לו לצעוק הידד וערן מייד נענה לבקשה בקול רם וברור". "כשפרופסור פויירשטיין ראה לראשונה את ערן בבית לוינסון, הוא אמר שהוא יוכל לטפל בו", אומר מייק גיא, אביו של ערן, "אישתי לא האמינה, ואמרה שפויירשטיין ידוע כאדם אופטימי מדי".

- פרופסור פויירשטיין, אתה אדם אופטימי מדי?
- "אני תמיד רואה סיכוי לשנות משהו. אם יש לך שתי אלטרנטיבות, אל תבחר את זו הפסימית. תמיד תחשוב כמו אופטימיסט. אם תצעד במסלול הפסימי, לעולם לא תגיע לשום מקום. גם אם אתה לא חושב שתגיע לרמות הגבוהות ביותר, אתה מוכרח לנסות לטפס". "בקרוב ערן עובר להתגורר בבית משלו", אומר מייק גיא.

"פרופסור פויירשטיין והשיטה שלו מסוכנים", כתב באירוניה מ. אחד ממטופליו, לועדת החינוך של הכנסת ביוני האחרון. "הם מצליחים לגרום לאנשים לראות את הטוב שבהם ולהאמין ביכולתם. כשהגעתי למרכז לא חלמתי שאהיה כאן היום, המטרה הייתה מבחינתי להגיע ליכולת אנושית בסיסית בלבד, כמו למשל קריאת כתבה על מכבי תל אביב בשבת. לאחר שיקום בבית לוינשטיין הגעתי לפויירשטיין, המזכירה שלו אמרה לי שצריך לחכות חמש דקות כי הוא מסיים פגישה חשובה. (אתם צריכים להבין כי בשל הפגיעה, אין לי סבלנות לכלום וכרגע עליתי משעתיים של אבחון) חייכתי למזכירה, נתתי בעיטה בדלת ונכנסתי. התגובה של ראובן הדהימה אותי: "מהבוקר אני מחכה לך, איפה היית?" במהלך הפגישה סיפר לי ראובן עד כמה אני חכם ואיזה עתיד מזהיר מצפה לי. אני חשבתי שהוא משוגע. ביציאה הוא אמר לי: "בפעם הבאה תפתח את הדלת בעדינות". "בשנה הראשונה רק ישבתי וחיברתי נקודות", ממשיך מ. את מכתבו, "אבל בניגוד לעבר, זה כבר לא היה כלי טכני. השיחה המקדימה עם המורה הייתה על איך כדאי לפתור, אפשרה לי לעשות העברה של הלקחים והמסקנות לחיי היום יום. למען האמת, בשנה הראשונה לא שמתי לב לשיפור משמעותי אך עם הזמן שמתי לב להפתעתי, כי אני לא מושך תשומת לב מהסביבה בגלל התנהגות חריגה, והתחלתי ליהנות מקריאה ממושכת של עיתונים ומגזינים. בנוסף החלו להתגבש אצלי מחשבות לגבי העתיד בעיקר על תוכניות לעתיד שיאפשרו לי לבנות חיים. אני נוהג לומר שהשיטה הפכה אותי מלא-אדם, לאדם עם מגבלות, לעיתים מגבלות קשות. העובדה שמגבלות רבות נותרו, אין בהם להקהות מגודל ההישג, מכיוון שלאחר השחרור מבית לוינשטיין אמרו לי, כי עלי להשלים עם כך שהרמה האנושית שאפיינה אותי אז לא תשתנה, לא הייתי יכול להזיק לחברה, אך גם הייתה נשללת ממני הזכות להיות חלק פעיל ממנה".

מגזר נוסף שהופך להיות חלק פעיל בחברה הישראלית בזכות שיטתו של פרופסור פויירשטיין, הם יוצאי אתיופיה בצה"ל. "זו ההצלחה הכי מרגשת שלנו כרגע", אומרת ענת כגן, מנהלת תוכנית ההעשרה האינסטרומנטלית במרכז והאחראית על "פרוייקט אמיר", לשילובם של יוצאי אתיופיה בצה"ל שהחל לפני כשנתיים. "מבחני הקב"א והדפ"ר שקבעו את סיווגם של החיילים למקצועות השונים בצבא, לא התאימו כלל ליוצאי אתיופיה", אומרת כגן, "פרופסור פויירשטיין נוהג לומר, כי המבחנים הפסיכומטריים מתאימים למי שלא באמת זקוק להם". במבחני הדפ"ר כתשעים אחוזים מיוצאי אתיופיה, מקבלים ציון נמוך שאינו מאפשר להם להכנס לקורסים איכותיים בצה"ל.

"כמו עם שאר האוכלוסיות שלנו", אומרת כגן, "לא עבדנו על תוכן אלא על מיומנויות חשיבה. בדקנו יכולות למידה ולא תפקוד עכשווי. לא השתמשנו במחשב, כי הם לא מיומנים במחשב, לא השתמשנו בלחץ של זמן כי זה מנוגד לתרבותם. כמו בכל תהליך תיווך גם ב"פרוייקט אמיר", לימדנו כיצד לפתור בעיות דרך אסטרטגיות ומושגים, ורק אז העברנו מבחן מקביל. לאחר האבחון החל חודש שבמהלכו עברו החיילים תכנית אינטנסיבית, שמשמעותה שיפור מיומנויות למידה וחשיבה ". שעורי ההעשרה האינסטרומנטלית הועברו ע"י מורות מנוסות, שהגיעו מהמרכז מירושלים ושהו עם החיילים במהלך כל השבוע. "הן היו חדורות מוטיבציה לקדם אותם באופן משמעותי", אומרת כגן. במהלך השיעורים ניתן דגש מיוחד להעלאת הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות של החיילים. "אנחנו צריכים לחפש את נקודות החוזק שיש אצל כל אחד", מדגיש פויירשטיין.

- אז כיצד ממיינים את החיילים?
- "המיון נעשה על פי האבחון הדינאמי של מכון פויירשטיין, חוות הדעת של המורות והמפקדות, ענף מדעי ההתנהגות בצה"ל שמבצע ראיונות ומבחני הדרכה ורצון החייל.
- ואיך ההצלחה של החיילים הללו?
- "דוגמא מצוינת היא אותה חיילת שקיבלה דפ"ר נמוך מאד, וכיום היא קצינה שעובדת ב"פרוייקט אמיר". יש לי גם שתי חיילות שמשרתות כיום בגל"ץ".

"ב-2005 התחלנו בתכנית "אמיר", תוך שימוש בתכנית של המרכז לקידום כושר הלמידה", אומר סגן אלוף אברהם שלומי, ראש מנהל טכנולוגי ומחקר בצה"ל, "זאת, לאחר שמצאנו שחיילים יוצאי אתיופיה אינם מגיעים למיצוי יכולותיהם ומשרתים בתפקידים זוטרים. הבנו שיש לאבחן אותם בצורה אחרת. כבר היו שלושה קורסים ניסיוניים, כ-300 בוגרים. בתום הקורס הם עלו בקבוצת איכות אחת או אפילו 2, ושובצו בתפקידים שמעולם לא שרתו בהם יוצאי אתיופיה קודם. בעקבות תכנית ניסיונית זו, הוחלט שהיעד הוא שכל יוצאי אתיופיה יעבדו את הכשרת "אמיר"". "ללא הקורס, לא הייתי מגיע לתפקיד אליו הגעתי", מודה מתן איילה, חייל יוצא אתיופיה שהשתתף בתכנית, שמפענח כיום תצלומי אויר. "זו מקפצה לא רק לתפקיד הצבאי שלי, אלא לכל עתידי".

חנוך צמיר, המשנה למנכ"ל משרד הקליטה אשר יזם את התוכנית המשותפת אומר כי "צה"ל הוא מנוף חשוב להשתלבות חברתית ותעסוקתית של העולים לאחר השירות הצבאי ולפיכך לקורס זה השפעה ניכרת גם בנושא זה. בתוכנית החומש לשיפור קליטתם של עולי אתיופיה, אשר תאושר בממשלה בשבועות הקרובים תורחב תוכנית אמיר במימון של משרד הקליטה. במסגרת התוכנית שתקציבה עומד על מיליון ש"ח יוכשרו החיילים עוד קודם לגיוסם לצה"ל, יופעלו תוכניות לצמצום פערים במהלך השירות הצבאי ותעשינה פעולות לחיזוק החיילים יוצאי אתיופיה לקראת יציאתם לאזרחות". "אנחנו הצלחנו לגרום לאנשים להסתכל עליהם בצורה אחרת". אומרת כגן.

- עם מי אתם עוד עובדים?
- אנו עובדים בבתי-ספר בכל רחבי הארץ עם 3000 תלמידים, גם בבית הספר לטיסה לומדים את עקרונות התיווך שלנו" אומרת כגן. "כיצד ניתן לשדרג את איכות החשיבה והלמידה והפיתוח של כל טייס, כאשר טייס שוגה אנו בשיטתנו, מאפשרים לפרק את השגיאה לרזולוציות הקטנות ביותר. ערכנו גם סדנאות במכללה לפיקוד ומטה, על מנת ליצור מודעות לתהליכי חשיבה, עשינו קורס לכשישים איש מהתעשייה האווירית, אנו עובדים גם עם קשישים, שחייבים כל הזמן להתגבר על תהליך של דימנציה, אבל אין לנו כרגע מספיק תקציב לזה".

"לעיתים קרובות מדי, אנו מוותרים על ילדים המאובחנים כבעלי לקויות למידה או כבעלי בעיות רגשיות. עבודתי הראתה, ששימוש בשיטות הוראה יצירתיות עם ילדים אלו, הובילה להצלחתם כמו שאר ילדי כיתתם. ניתן לשנות את ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד ולהגיע להישגים מרשימים. הישגים אלו הם לרווחת החברה כולה". דבריו אלה של פויירשטיין בכנסת באוגוסט האחרון נאמרו בחתימת ההסכם לשיתוף פעולה, עם הארגון הלאומי האפרו-אמריקני לקידום החינוך, ה-NUA.

"בארה"ב, ילדים אפרו-אמריקנים מאובחנים כבעלי פיגור פי 2 וכבעלי הפרעה רגשית-התנהגותית פי 1.5 מילדים אמריקנים בני גילם", מספר ד"ר אריק קופר, נשיא הארגון. "האבחונים לאיתור ילדים הלוקים בהפרעה רגשית, עלה ב-500% בין השנים 1998-1974. זוהי מגמה מטרידה. התוצאה היא סטיגמה שגויה, תיוג של רבים מהילדים, והשמתם במסגרות לימוד שאינן תואמות את יכולותיהם האמיתיות. מה שהחל בחיפוש השיטה היעילה ביותר, להפחתת שיעור התת-משיגים בקרב תלמידים אפרו-אמריקנים, התפתח לשותפות, אשר יש ביכולתה לשנות את מערכת החינוך העירונית, למערכת שתוביל ילדים, שעתידם נראה חסר תקווה, לעתיד מבטיח. אני מקווה כי השותפות החדשה בינינו לבין הפרופסור פויירשטיין", אומר ד"ר קופר, "תאפשר ל-NUA ליישם באופן שיטתי, את תיאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבית של פרופ' פוירשטיין, בבתי-ספר ברחבי ארה"ב"

- אז מדוע לא משתמשים בשיטתו של פויירשטיין בבתי הספר בישראל?
- "אין מחלוקת על הצלחת שיטת פוירשטיין", אומרת יהודית דנילוב מהמנהל הפדגוגי במשרד החינוך, "השיטה הוצגה בפני פורום המפקחים במזכירות הפדגוגית, ונבחנת עם שיטות נוספות. זה עתה, פרסמה פרופ' ענת זוהר, יו"ר המזה"פ, מכתב למנהלי בתיה"ס, ובו בקשה שישיבו לה מהן תכניות החשיבה שהם משתמשים בהן. יש תכניות חשובות רבות, שאינן מיושמות בצורה מערכתית. לתכניות אלה יש עלויות כספיות, ויש למערכת סדרי עדיפויות בתקציב". "באוקטובר 2006", מוסיפה ענת כגן, "היה מכרז במשרד החינוך לתכניות חשיבה. מאז לא נבחרה אף תכנית. כך הפסדנו את שנה"ל הנוכחית, ואנו עלולים להפסיד גם את שנה"ל הבאה".

"התכניות שלנו קיימות למעלה מ-40 שנה ב-74 סניפים ב-35 ארצות", אומר הרב רפי פוירשטיין, בנו של פויירשטיין וסגן יו"ר המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה: "היום יש הבנה, שיש לטפל בלמידה ובחשיבה כנושא לימודי, בדיוק כמו שיעורי מתמטיקה, למשל. יש ללמד אותם בצורה שיטתית, וצריך להפוך את צורת החשיבה למשאב לאומי". "יש בעיה במערכת החינוך שלנו", מודה יו"ר וועדת החינוך של הכנסת, ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, "המערכת הוא מוטת בגרות, ואינה מלמדת את הילדים לחשוב. שיטת פוירשטיין, אשר קיימת בכמה מקומות במערכת החינוך בארץ, ובמדינות רבות בעולם, הוכיחה את יעילותה. בודאי קיימות תכניות דומות נוספות, ותשובת משרד החינוך, לפיה "יש תכניות נוספות ואנו בודקים", אינה מספקת כלל, משום שבפועל לא עושים דבר. איני מבין מדוע המשרד ממשיך בשיטות אבחון שונות, כשהוכח שיש שיטות טובות יותר. מדוע לא מלמדים את שיטת פוירשטיין ודומותיה בבתיה"ס ובקרב כל המורים? איזו מערכת לא הייתה לוקחת את המתנה הזו, שיכולה לפתור בעיה בצורה מערכתית? יש לקדם את כל התלמידים לעבר פיתוח שכלי, בצורה מערכתית. כך, יתפתח הפוטנציאל והדחף של התלמידים".

"בעבר משרד החינוך רצה לקנות מפרופסור פויירשטיין את הזכויות לתוכנית ההעשרה אינסטרומנטלית שלו והפרופסור סירב", אומרת ענת כגן, "הוא לא הסכים, משום שטען כי משרד החינוך לא ידעו להפיק מהשיטה שלו את מלוא הפוטנציאל שלה. אחת הבעיות שלנו במרכז היא כי מעולם לא הניע אותו האינטרס הכלכלי", מודה כגן, "מה שלעיתים הכניס אותנו לבעיות שוטפות חמורות למדי". את העובדה כי את פרופסור פויירשטיין לא מניע האינטרס כלכלי ניתן לראות היטב במראה המוזנח למדי של המרכז. רק אגף אחד מחודש וצבוע מתרומה אקראית שהוענקה זה לא מכבר, וניתנה במפתיע לשיפוץ, במקום כמו בדרך כלל, לרכישת אמצעי למידה. "הוא מעדיף להשקיע במטופלים", אומרת אחת מקלינאיות התקשורת במקום, ולא בדברים חיצוניים". ההעדפות הכספיות של פויירשטיין בולטות גם במשרדו הצנוע, במחשב המיושן שלו, דלת העץ החבטה והמכתבה המיובלת עליה פזורים עשרות מסמכים בערמות מסודרות.

- כמה עולה טיפול אצלך?
- "יש אנשים שאני לא לוקח מהם כסף כלל", מודה פויירשטיין, "מעולם לא קרה ולא יקרה מצב שאני לא אטפל במישהו כאן בגלל חסרון כיס".

השבוע נפגשו מספר מבכירי חוקרי מדעי המוח בישראל עם פויירשטיין בירושלים, לצורך מחקר שהם עומדים לבצע במשותף להתבצע בחודשים הקרובים.

- אז המדע מכיר בך סוף סוף?
- "אני מקווה. המחקר הזה נועד להוכיח מדעית, כי יש אפשרות ממשית לשנות בעיות של אובדן שפה, או כושר תכנון. כבר היום ניתן לראות באמצעות שיטות הדמיה בלתי פולשניות, שינויים עקב התערבות קוגניטיבית. המחקר יתבצע על פגועי מוח קשים, שאנחנו מטפלים בהם כיום ויבדקו אילו שינויים חלו בהם, אם צמחו נוירונים חדשים, או אם יש רגנרציה והעברה של פונקציות".

- אז העתיד הוא עכשיו?
- "העתיד היה תמיד, אבל פעם להגיד שהמוח משתנה הייתה אפיקורסות. אני האמנתי בזה שנים רבות, רק שלא העזתי להעלות אפשרות כזו על דל שפתי. רק כאשר התחילו להשתמש בשיטות הדמיה כמו Mri , גילו את האפשרויות השונות, ובאילו מרכזים מתחוללים השינויים בעקבות פעילות שכלית".

"יש אמרה שהחנופה הגדולה ביותר היא חיקוי", אומר פרופסור יורם יובל, מנהל "מכון המוח לחקר רגשות" באוניברסיטת חיפה, שישתתף בכנס בירושלים עם פויירשטיין. "הרעיונות של פרופסור פויירשטיין נמצאות בשימוש במספר שיטות טיפוליות מפורסמות ברחבי העולם, בלי ציון שם המקור. אני יכול להביא כדוגמא, את הגישה המובילה כיום בעולם, לטיפול בילדים עם הפרעות בתחום האוטיסטי, של פרופסור סטנלי גרינספן. גרינספן מפורסם בכל העולם, הרבה יותר מפויירשטיין, אבל להערכתי תשעים אחוז מהדברים שכתב וזקף לזכותו, הם במקור של פויירשטיין. פויירשטיין גילה לעולם את השיטות הללו כעשרים או שלושים שנה לפני גרינספן".

- מה הסיבה לכך?
- "לפויירשטיין היה תמיד חשוב גורלם של הילדים והטיפול בהם, הרבה יותר מיחסי ציבור שהם אגב, חלק בלתי נפרד מעולם הרפואה והמדע. לכן מעולם הוא לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה בצדק".

- מה ניתן לעשות במקרה הזה?
- "אפשר להסתכל על צד החיובי. על העובדה שהרעיונות שלו לא התבזבזו, והם מהווים בעצם את הליבה של מדע הפסיכולוגיה בכל מקום בעולם. ההשפעה שלו היא הרבה יותר מההשפעה של שמו".

- אז פויירשטיין צדק בקשר לגמישות של המוח במשך כל השנים?
- "אם היית שואל אותי לפני 15 שנים, הייתי אומר לך שהוא חולם בהקיץ. היום להוכיח את מה שאמר פויירשטיין זה בהחלט בתחום היכולת שלנו. לדעתי בתוך שנה אם יהיה לנו את התקציב המתאים נוכל לעשות את זה".

"למרות ששיטתו עדיין מתקבלת בחשדנות במספר חוגים אקדמיים", אמר לפני מספר שנים בראיון ל"רידרס דייג'סט", הפרופסור לפסיכולוגיה ולחינוך באוניברסיטת יין, רו ברט סטרנברג, "פרופסור פויירשטיין ייזכר כאחת הדמויות המרכזיות ביותר של המאה העשרים בתנועה ליכולות האדם".

ובאשר לנכדו, פויירשטיין גאה היום מאוד בנכדו בן השבע עשרה ובהישגיו הלימודיים. "הוא קורא היום ש"ס משניות", אומר הסב הגאה. כאשר יזם פוירשטיין בתחילת שנות התשעים, יחד עם בכירי המנתחים הפלסטיים בארץ ובעולם, שימוש בניתוחים פלסטיים, לשיפור הופעתם של ילדים בעלי תסמונת דאון, גם נכדו אלחנן השתתף בניתוחים אלו.

- אתה בן אדם דתי, אתה לא יוצא בכך נגד אלוהים?
- "דווקא מעניין שאתה שואל את זה, כי שאל אותי את אותה שאלה, בחור מקסים עם תסמונת דאון בשם מאיר. הוא אמר לי: מי נתן לכם רשות לתקן את פני? אלוהים הרי עשה אותי עם עיניים מפלבלות ולשון גדולה שמשתרבבת החוצה".

- אז מה ענית לו?
- "הכירורג שלו שהיה אדם דתי, אמר לו שכתוב בתורה: "את כל אשר ברא אלוהים לעשות", שמשמעותו, שאתה תתקן מה שעשיתי".

- נשמע הגיוני...
- "נכון. אבל מאיר בכל זאת הקשה ואמר לנו: "אבל גם כתוב שלפני עיוור לא תשים מכשול", והאנשים יחשבו אחרי הניתוח שאני בן אדם רגיל כשאני בעצם לא. מה שאמרתי לו היה שזה בדיוק ההיפך, שכיום חושבים עליו שהוא אידיוט בגלל המראה החיצוני שלו, בזמן שהוא ממש לא כזה. כיום הוא מרמה בעצם את האנשים".

- אז מה בעצם המטרה שלך בטיפול בילדי תסמונת דאון?
הפעולה שלנו נועדה בעיקרה להביא כל אדם ולא רק עם תסמונת דאון, לידי כך שיהיה מסוגל לתרום תרומה של ממש לחברה ולעצמו, הרבה יותר ממה שאנשים חושבים שהם מסוגלים".

מסגרת: פויירשטיין-ביוגרפיה
"רק בגיל שלושים החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים", אומר פויירשטיין, "עד אז התעסקתי עם לימודי תנ"ך, בוטניקה, ציור, ומוזיקה". ראובן פויירשטיין נולד ב1921 בבוקרשט, הקים במהלך מלחמת העולם השניה בית ספר לילדים שהוריהם נלקחו למחנה עבודה, נמלט מהנאצים והגיע לישראל ב1944. הוא לימד ילדים ניצולי שואה במקווה ישראל. וכאשר חלה בשחפת נסע לשוייץ להבראה. בסוף שנות הארבעים פגש שם את הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע פרופסור ז'אן פיאז'ה, שהשפיע על פויירשטיין הצעיר לבחור את ייעודו בחיים. פויירשטיין ניהל בהמשך את השירותים הפסיכולוגיים של עליית הנוער באירופה, במסגרת זו טיפל ואבחן בילדי מרוקו. ב-1965 הקים פויירשטיין את המכון למחקר ע"ש הדסה ויצ"ו קנדה (היום המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה). ב-1970 קיבל פויירשטיין תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת הסורבון. ב-1990 קיבל פויירשטיין את עיטור האקדמיה של צרפת ואת הפרס של ארגון וראייטי העולמי, ב-1992הוענקו לו פרס יקיר ירושלים, פרס ישראל לחינוך ואת פרס ה"אקדמיה למדעים בניו יורק". אישתו של פויירשטיין ברטה, נפטרה לפני כשני שנתיים. יש לו ארבעה ילדים. בנו הבכור, הרב ד"ר רפי פויירשטיין הוא סגנו במרכז לקידום הלמידה ואחד ממייסדי עמותת "צהר".

מסגרת: פויירשטיין גזען?
בכתבה משנת 1996 בעיתון "העיר" טען ד"ר יוסי דאהן, יו”ר מרכז אדוה לחקר החברה הישראלית ומנהל החטיבה לזכויות האדם במכללת רמת-גן שפרופסור ראובן פויירשטיין כאשר אבחן את יוצאי מרוקו שהגיעו לארץ בשנות החמישים, "יחד עם חוקרים אחרים, הוא אחד מן האבות הרוחניים של מערכת התיוג והדחיקה לשוליים של אוכלוסייה שלמה, תוך כדי הסתמכות על הכללות פסאודו מדעיות". בהתייחסו לתוכניתו של פויירשטיין לאבחון אוכלוסיית יצואי אתיופיה שהפכה ל"תוכנית אמיר", אומר פרופסור דאהן כי: "כל המושג של פרקטיקת התערבות שמציע פויירשטיין לגבי האתיופים הוא פטרנליזם אנתרופולוגי".
דאהן עוד היה עדין. בקשת המזרחית ובעמותת קדמה הכריזו בתגובה לעובדה כי משרד החינוך העניק שלושה מיליון דולר לפרוייקט של פרופסור פויירשטיין עם יוצאי אתיופיה, כי פויירשטיין הוא אחד האשמים במחדלי משרד החינוך בשילוב המזרחיים בבית הספר משנות החמישים ועד היום. לדבריהם פויירשטיין הניח בספרו: "ילדי המלאח- הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו החינוכית", את התשתית התיאורטית לעוולות, שמערכת החינוך עדיין לא השתחררה מהם: דיכוי ומחיקה של התרבות המזרחית, שנחשבה כנחותה ופרימיטיבית, מחיקה של ההיסטוריה המזרחית מספרי הלימוד, והפניית התלמידים המזרחיים למסלולים לחינוך מיוחד או למסלולים מקצועיים.

"בדיוק ההפך הוא הנכון" אומר פויירשטיין היום, "בתחילת שנות החמישים היה מאוד פופולארי לתקוף את הסוכנות היהודית, על שהעלו אוכלוסיות נחשלות מצפון אפריקה. בדקתי כמאה סוגי אבחונים פסיכולוגיים, ואף אחד לא התאים להם. דווקא בשיטה שלי הוכחתי שהם דווקא יכולים ללמוד, בעוד שהפסיכולוגים אחרים אבחנו חלק מהילדים הללו כבעלי פיגור שכלי ובעלי הפרעות נפשיות. משנת חמישים וחמש ועד שישים וארבע סגרתי עשרה מוסדות לחינוך מיוחד, אליהם נשלחו ילדים יוצאי מרוקו, שלא אובחנו כהלכה. אני נלחמתי על זכותם הטבעית להיקלט בחברה הישראלית" אומר פויירשטיין.

"הדברים של חברי הקשת המזרחית כלפי הם עלבון לאינטליגנציה" ממשיך פויירשטיין, "האנשים בקדמה התכחשו והם עדיין מתכחשים, לקשיים האובייקטיביים שעמדו בפני שילובם של יוצאי מרוקו בישראל. בדקנו כ-8000 ילדים ונלחמנו על כל אחד מהם. הצרה הייתה שהשתמשתי בטרמינולוגיה שגויה. המושגים נמוך וגבוה מכוננים מנקודת התצפית של התרבות המערבית, שרואה את עצמה כגבוהה. כיום אני משתמש במושג "שונות תרבותית". במפגש בין תרבויות, השונות הזו, יכולה להקל או להקשות, מבלי שהשונה מבחינה תרבותית ייצא מקופח. היום אני מאוד קפדני בשימוש בביטויים וזה בא לידי ביטוי בפרוייקט אמיר".

"זו בדיחה גרועה להגיד על פויירשטיין, שהוא מאבות הדיכוי התרבותי והדחיקה לשולייים", אומר דויד יאסו, ממשרד הקליטה. "בדיוק ההפך. בדומה לקליטתם של ילדי מרוקו על ידי פרופסור פויירשטיין, גם קליטתם של בני העדה שלי בצה"ל, היא נסיון נכון ותומך. פויירשטיין עשה בדיוק את ההתאמה הנכונה, כאשר הוא זיהה בדיוק את הבעיות בהבדלים התרבותיים, הוא לא דיבר על טוב או רע, רק על הבדלים. פויירשטיין פגע בול בנקודות המדוייקות".